אחד הסיפורים המדהימים ביותר, שיצא לי בחיי לחזות בו באופן אישי, היה בהתנהגותו של ילד בגיל יסודי איתו עבדתי לפני שנים רבות כשעבדתי בבית ספר יסודי, שלימד אותי על החיים באופן שעד היום אני מנסה לעכל מה ראיתי.

בעצם, המדובר היה בבית ספר בשכונה לא פשוטה. והילד הזה, שאלוהים יברך אותו בכל הברכות, קיבל שתי "מתנות" שקצת העיבו עליו מבחינה חברתית. ראשית כל, הוא היה ממש שמן. כמו קארטמן מסאות'פארק. ושנית, הייתה לו מחלה יוצאת דופן שגרמה למוזרות בולטת מאד מאד בשיער שלו. הדבר המעניין הוא, שכל ילד אחר שהיה זוכה לשתי הברכות הללו, היה בקלות יכול להיקבר בבית הספר הזה תחת מטרי לעג והשפלות. אבל הילד הספציפי הזה- היה ילד אהוב מאד. הוא היה אדם מאד הגון, חייכן, וחכם, וגם קשוח. אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על למה לא "יורדים עליו" כמו על ילדים אחרים שהיו מטרות לחיצים אכזריים, כי בכנות- ילדים יחפשו את המוזרות הקטנה של ילד אחר ויעשו ממנו קרקס אם אין מבוגר אחראי בסביבה שינהל את זה.

אבל יום אחד, הזדמן לי לראות בשידור חי, איך הילד הזה, בעצם, יוצר את המציאות החברתית הבריאה שלו.

זה היה במשחק כדורגל, שהשתתפו בו כ 30 ילדים ומשכבות גיל רבות, והוא היה השוער. הכדור הגיע אליו, הוא הניף את הרגל לבעוט בכדור, ואיכשהוא, הרגליים שלו הסתבכו, והוא פשוט הרים את הרגל שלו באוויר, פיספס את הכדור לגמרי, הסתבך עם הרגליים שלו, והתרסק על הפרצוף שלו במין תיאטרליות כשהידיים שלו פרושות על הרצפה- חסר אונים.

בהתחלה, קרה בדיוק מה שחששתי שיקרה. כל הילדים ללא יוצא מן הכלל, הביטו במאורע והחלו להתפרץ בצחוק ( לא הייתה אפילו את הילדה הקטנה הצדיקה שתשאל: "אתה בסדר"? ). אני עמדתי להתערב ולנחם אותו, לעודד אותו ולהחזיר אותו לעניינים לפני שההשפלה תשלט עליו יותר מדי.

והנה, להפתעתי הגמורה, הילד הזה קם מהרצפה, וראיתי בעיניים שלו משהו שלא דימיינתי שאראה. הם היו שובבות. והוא גם צחק. כלומר, באופן אותנטי לחלוטין, ולא כמנגנון הגנה, הוא חווה את הנפילה שלו, כדבר משעשע לא פחות מהילדים האחרים סביבו. הוא צחק באופן הכי אותנטי, כאילו הוא חלק מהחוויה.

והתגובה הזאת, עבדה כמו דומינו על הסביבה שלו. ראיתי את ההשפעה שלה על הילדים הקשוחים יותר, הלעגניים יותר. העיניים שלהם איבדו את החדות והצורך לגבור. היה כאן מישהו מולם, שלמעשה שהבין את הבדיחה שלהם בהרבה יותר טוב מהם. לפתע, הוא לא היה הקורבן, אלא יותר כמו שותף- כמו מישהו שיצר את הדבר שכולם עכשיו נהנים ממנו.

והילד הזה, עבורי, הוא עילוי ממש. ופשוט מלמד גדול על החיים עבורי. בלי לדעת את זה, הוא לימד אותי לקח חשוב: התמימות היא המגן הכי טוב של הביטחון העצמי.

אם הילד הזה היה מתוחכם, אפילו במעט, הוא היה חווה השפלה- פנימית וממשית.

אבל דווקא היכולת שלו להיות נטול תחכום, זה מה שאיפשר לו לא להישבר.

התחכום הוא האמא של ההשפלה.

התמימות האמא של החוויה.