אי אפשר לברוח מהחשיבה, ואי אפשר להימנע ממנה. הניסיונות לעזוב את החשיבה, כפי שמלמדים במסורות רוחניות שונות, הם כושלים ומתמשכים. כל מה שהם עושים: הם מרבים חשיבה "רוחנית".

אבל גם התבוננות במחשבות, איננה פותחת אותנו להווה.

כשאדם אהוב עובר לידי, אני לא מביט בו כ"צופה", ומחכה שיחלוף.

אז מדוע להתייחס למחשבות שלנו, באופן שכזה?

לא מיינדפולנס ולא מדיטציה.

לא להתבונן במחשבה.

אלא לאהוב ולחבוק ולהרגיש את המחשבה בעוצמה כה גדולה, עד שהאור של ההווה בוקע דרכה.

לאהוב, לא להתבונן.

להיכנס לקשר עם הנוכח.

ואז, אני לא עוזב את החשיבה שלי.

החשיבה פשוט מפנה את מקומה, לקשר, בשמחה רבה.