כל דיכאון בחיים, מגיע מתוך כבוד לכך שצמחת, ושחייך הקודמים לא מכילים יותר את הנביעה הנוכחית שהנך. כל התרסקות פנימית, נובעת מפער בין הצמיחה האמיתית שלך, לבין האופן שצמיחה זו באה לידי ביטוי במערכות היחסים שלך כרגע. דפוסים שלך במערכות יחסים שמאמללים ומשתקים אותך, משקפים הרבה פעמים התמכרות לאדם הקודם שהיית. אם אתה מתחיל להתרעם על השינוי שאתה חש כלפי הרגלים אלו- לכעוס על עצמך על השינוי שאתה עובר, אתה בעצם מתרעם על הצמיחה האותנטית שלך. אם אתה חש מובס בגלל שאתה לא מוצא מנוחה ושקט יותר בחייך, אתה בעצם אומר שאתה חש מובס כי צמחת כבן אדם.

הרובד הדומם שבנו דורש שנישאר תמיד "אותו הדבר" בשביל היציבות. לכן, תגובה אופיינית למצב של "מוות" בחיים, משבר כלשהוא בינינו לבין החיים, הוא קיפאון שמחקה יציבות באופן מדומה: אנחנו מתכסים בשמיכה, סוגרים את האורות בבית, יונקים מהשד של הפלאפון. אנחנו מחפשים "פסאדוו" יציבות, בזמן שבאמת, הכמיהה שלנו היא שהחיים שלנו יקבלו מרקם שמבטא יותר ויותר את האנושיות שבנו. האנושיות שבנו, בניגוד לדומם שבנו, היא חיה- משתנה. האדם הוא היצור היחיד שלפעמים עוקר את עצמו מן האדמה ממש. אנחנו עושים את זה כל בוקר כשאנחנו יוצאים מהמיטה- ובאופן סמלי יותר- כל פעם שאנחנו יוצאים מתבניות רדומות.

לקום מהמיטה, לקום מהמגירה, לשנות את הקשר שלי עם החיים, דורש את היכולת לא לשנוא את עצמי על הזרות שאני חש לחיים שאני עצמי בניתי, לא להתכנס שוב אל תוך התנומה שלי בבהלה. היא דורשת את היכולת להאמין שאומללות, היא סימן למציאות שמאמינה בי- שאני יכול להשתנות ולמצוא את עצמי בעולם וביחסים שלי באופן אמיתי יותר ותואם יותר את ההתפתחות שבי.

למעשה, אנשים נתקעים בחיים, לא בגלל שהם לא מכירים את הפוטנציאל שלהם- אלא להיפך, הם מכירים את הפוטנציאל שלהם אבל זה משתק אותם. הם יודעים שהליכה אחר ההיות שלהם, תהרוס מערכות שהם בנו, הרגלים ודפוסים ישנים.

הנתקעות, היא הגנה מפני עצמי והאהבה שבי.