בשנות הארבעים לחייה, ביירון הייתה אישה מדוכאת, אלכוהליסטית, תוקפנית ופארנואידית, שחיה בעיירה קטנה ומוזנחת בקליפורניה. היא סבלה מעודף משקל קיצוני, ישנה עם אקדח מתחת לכרית, והפחידה את ילדיה ובעלה עם התפרצויות ושינויי מצב רוח קיצוניים. במשך עשור, היא התנתקה באופן הולך וגובר מבני משפחתה המודאגים, שראו כיצד היא מפסיקה לתפקד, עד שהיא הגיעה למצב שבו היא סירבה להחליף בגדים, לצחצח שיניים או לקום מהמיטה.

בשלב מסויים, החליטו בני משפחתה שהיא חייבת ללכת לטיפול. סוכנות הנדל"ן שבה עבדה, ביטחה את כל העובדים שלה בטיפולים למצבי חירום וביירון התאשפזה בבית מחסה לטיפול וייעוץ לנשים שסבלו מקשיים והתמכרויות שונות. הנשים בבית המחסה, התרחקו ממנה בגלל התנהגותה התוקפנית והיא מצאה את עצמה מבודדת.

בוקר אחד, התעוררה ביירון בעליית הגג של בית המחסה, שוכבת על הרצפה, כאשר מקק זוחל לה על הרגל. באותו הרגע, היא מספרת בריאיון, קרה משהו ששינה את החיים שלה: היא הפסיקה להאמין למחשבות שלה. היא הביטה על הרגל החשופה שלה, על האור שנפל על החדר, ולא חשה שום רתיעה מהמצב. "הרגשתי שאני צופה בחיזיון הכי יפה ומדהים". אז, היא הביטה מחוץ לחלון וראתה עצים, ציפורים, מכוניות. פתאום היא הייתה מסוגלת לראות את כל זה, בשלווה. "ראיתי שאין סבל סביבי" היא סיפרה "רק מה שאני יוצרת עם המחשבות שלי". באותם הרגעים, לא הייתה לה שום מחשבה מתנגדת על המציאות, שום ציפיה לא ממומשת, שום תביעה, שום אכזבה.

השינוי שלה היה מיידי. בריאיון ל l.a Times, סיפרו ילדיה שהם היו המומים מהשינוי שחל עליה. הבת שלה, שהייתה בת 16 באותו הזמן, מספרת: "זה היה כאילו החזירו לנו מבית המחסה בן אדם שונה לגמרי- את הילדה הכי תמימה, מתוקה, שאי פעם ראית". בנה, שהיה בן 18 באותו הזמן, הוסיף: "אין תוכניות טיפול שמייצרות בן אדם שונה. היא נראתה לי באותו הזמן פשוט כמו חייזרית".

לא רק ילדיה ומשפחתה, אלא גם כל העיירה שבה ביירון חיה שמה לב שביניהן מסתובבת אישה קורנת. שמועות לגביה התפשטו ברחובות. אנשים החלו לבוא לביתה, ולקבל ממנה הדרכה. כיום, ביירון קייטי היא אחת המורות הרוחניות המוערכות והמוכרות בעולם.

כעת, ננסה להבין ביחד את הסיפור של ביירון כמשל לחיים.

סבל או חיים?

בעיניים שלי, ביירון קייטי היא דוגמא לאדם שעמדו בפניו שני דרכים: אחת- היא חיים של סבל גמור. הסבל של האישה הזאת היה כל כך עמוק, שהוא לא הצליח לבוא לידי פיתרון כלשהוא. לא משפחה, לא חברים, לא קריירה, ולא כדורים פסיכיאטריים.

האפשרות השנייה, הייתה חיים בלי סבל בכלל.

ולא היה לה דרך אמצעית.

רובנו, לא מביטים ככה על הקיום. עבורנו, הקיום הוא קצת סבל, קצת שמחה, קצת תסכול, קצת אהבה. "חיים" מה שנקרא. אנשים שהם יותר ריאליים במהותם, וגם כאלו עם ניסיון חיים, מתנגדים לרעיונות של 'הארה', של מצבים אוטופיים ניו אייג'ים, של רעננות פסיכיאדלית. רובנו יודעים שההארה שהבאנו מפונה תגמר בשנייה שנכנס לפקקים באיילון.

אבל, זהירות.

באמתלה של בגרות רגשית, אנחנו פעמים רבות מאפשרים לבינוניות לחלחל אל תוך החיים שלנו. אנחנו חיים לצד המפלצות הפנימיות הקטנות של הכאב שלנו בלי להילחם בהן יותר מדי. להיפך, אנחנו נותנים להם לנשנש קצת מאיתנו בשעות החושך- מתמכרים קצת לסדרות באינטרנט, שוקעים באפליקציות חסרות מטרה, מפלרטטים עם השכנה מבלי שבת הזוג שלנו תדע, מרכלים מדי פעם על הבוס בציניות. התנהגויות שכאלו מטרתן לאוורר את הסבל השקט שלנו, מבלי לפתור אותו. אנחנו נותנים לו מרחב מסויים בחיים שלנו, כדי שנוכל להמשיך ולתפקד כרגיל.

זה החיים של רובנו. והכל טוב, והכל יפה. עד- שמגיע משבר כלשהוא.

זה יכול להיות משבר מקצועי, זוגי, משפחתי או חברתי. כל משבר שהוא, מחייב אותנו לעמוד מול המשאבים שיש לנו או אין לנו. אדם שחי בבינוניות, זה כמו אדם שחי עם נמר כבול בשלשלאות מתחת לשטיח בסלון שלו בזמן שהוא צופה בטלוויזיה. במשבר הראשון האמיתי, כשההגנות יורדות והשלשלאות מתנתקות, הנמר יוצא החוצה והבינוניות נטרפת ואיתה החיים שלנו. ככה זה כשאנחנו מנסים לחיות חיי שגרה לצד הסבל הפנימי. אנחנו לא מגלים בתוכנו את המשאבים הפנימיים שלנו. וביום צרה, המשבר דוחף אותנו לבור עמוק מכפי שיכולנו לדמיין.

לכן, משבר הוא בדרך כלל אירוע שמחייב אותנו לפתור את הסבל השגרתי שלנו. יש כאן פרדוקס מסויים: דווקא ברגעים הכי הישרדותיים שלנו, מצופה מאיתנו פתאום- לצמוח. משבר יכול להיות הזדמנות לגדילה, או הזדמנות לשקיעה.

באופן מטאפורי- ה"מקק" זוחל על הרגל שלנו ואנחנו נדרשים להתעורר.

#bloggingtips #WixBlog