כיצד החשיבה מבודדת אותנו מההווה? ניתן דוגמא פשוטה:

אתה יושב לישיבת עבודה. בזמן שהדיון נמשך, אתה עסוק במחשבות על משחק הגמר בכדורגל שישודר הערב. הדימיון שלך מושך אותך לאנשים שתבלה איתם בצפייה במשחק, לבשר שכדאי להביא לאירוע, למי ישלם על מה, וכדומה.

מה קורה כאן בעצם? הדימיון שלך אודות המשחק הופך להיות "אי" שבו אתה נסוג אליו מן ההווה.

אבל מדוע האי הזה קיים מלכתחילה? כדי להבין זאת, צריך קודם כל להבין מה יש בו- בדימיון הזה, עבורך. השאלה הראשונה היא: מה אתה מרגיש כשאתה מדמיין את עצמך באירוע החברתי הזה? לצורך הדוגמא שלנו, נשער שבמפגש החברתי אתה מרגיש מלא חיים יותר.

השאלה השנייה שנשאל היא: מה מונע ממך מלהביא את תחושת החיים שלך, אל תוך הדיון המקצועי במקום העבודה, ברגע הזה? התשובות לכך יכולות להיות מגוונות. ייתכן מאד, שאתה חושש להיות מוחצן, להגיד משהו לא במקום, להיתפס כלא מכובד, להיות מפוטר. לכל החששות האלה יש היגיון מסויים. אבל ייתכן מאד, שהחשש שלך איננו מציאותי: ייתכן שתגלה, שכאשר אתה מעיז ומביא את תחושת החיים שלך אל תוך הדיון המקצועי, אתה לא הופך להיות ה'פה הגדול' שחששת, אלא באופן שמפתיע אותך, אתה גורם לדיון המקצועי להיות פחות משעמם. אתה מגלה שהאנרגיה החדשה שהבאת, יצרה קצת יותר קשב אצל כולם.

אם אתה מתמיד בתרגול הזה במקום העבודה, אתה שם לב שלאורך זמן אתה פחות ופחות מאפשר לעצמך "להשתעמם". אתה לוקח אחריות על ההוווה שלך, מכניס לתוכו את החלקים שבך ש"בורחים" לדמיונות אחרים. אתה לאט לאט תופס יותר מנהיגות לגבי עצמך, ולגבי ההתנהגות שלך. אתה פחות מאשים אחרים בשיעמום שלך. אתה נכנס למגע יותר גדול עם סביבתך.

נסו לעשות את הדימיון הזה על חייכם כרגע. דמיינו מקום או מצב שבו אתם רוצים להיות בו עכשיו. ברגע זה. דמיינו את הפנטזיה הכי עמוקה שלכם, הכי פרועה. הרגישו לעומק מה אתם חשים ב"אי" הדימיון שלכם. מה הרגש המרכזי שעולה בכם כשאתם שם?

לאחר מכן נסו להביא את הרגש הזה, להווה. מה קורה למערכת היחסים שלכם עם הסביבה שלכם? מה קורה לאנרגיית החיים שלכם? האם היא חזקה יותר? ומה יקרה אם תביאו את הנוכחות הזאת יותר לחיים שלכם?